אמונה ואהבה כנגד כפירה ושנאה

בשיעור הקודם דנו בגישתה המיוחדת של היהדות לנושא האהבה והשתדלנו להעמיד זה מול זה את יתרונותיו וחסרונותיו של רגש זה על פי תפיסת העולם של הדת היהודית. הצגנו גישה הטוענת שעוצמתו של רגש מסויים, או העוצמה הפוטנציאלית הטמונה בו, מלמדים על חשיבותו ותפקידו בעולם. על פי הנחה זו הקשנו שרגש האהבה (וגם עוצמת הקשרים בין נשים וגברים, כפועל יוצא) תפקידם חשוב ומרכזי בבניית העולם על פי תפיסת העולם הדתית של היהדות. אלא שההבדל טמון בגישה, בצורה שבה אנו ניגשים לרגש זה ולכל אותם כוחות בעלי משמעות בעולם שבהם פועל היצר האנושי בחוזקה ומשפיע על בחירתו החופשית של האדם... אופי ההתנהלות מול כוחות אלו הוא זה המכתיב את גישתה של היהדות ליצריו של האדם. הרצון לשלוט ולרתום את הכוחות הללו לתועלת העולם ולא להיפך הוא הגורם המרכזי להלכות הנוגעות להבטים אלו בחיי היהודי המאמין.

אולם, בהתבוננות על העולם והטענות המועלות על ידי הדתות והאמונות השונות השולטות כיום בתרבות המודרנית הרי הדברים נראים לכאורה הפוכים!! כאשר אנו בוחנים את טענותיהם של האנשים המאמינים בהפקרות מינית וביחס מעריץ לגוף האדם, הרי נראה שדווקא אנשים וגישות אלו מעלים את טענת ה"אהבה לכל", את ה"חיבור" בין תרבויות שונות ואת חוסר הכבלים בין אדם לחבירו (ולחברתו). מדוע זה כך? האם אכן אין במצוות היהדות הנוגעות להרחקה בין המינים משום כבישה מיותרת של רוח האדם ושל חזונו? האם אין טענה ה"עשו אהבה ולא מלחמה" טענה צודקת? ולא רק בהקשר של היחס בין המינים, היהדות הרי קובעת הפרדה בין העמים ואינה מקבלת יחסי חיתון עם בני עמים אחרים, האם אין כאן משום גזענות שאבד זמנה?

הרב קוק, בספרו "אורות", מביא פסקה הנראית תמוהה מאוד לאור כל הדברים שאמרנו, וכך הוא כותב (עמ' ס"ט)-

"האמונה והאהבה הן תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן... אין האדם מוכשר לשום כוח רוחני שבעולם בשלמות גדולה שכזו כשם שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו אות, שבכוחות אלו מונחים כל יסודות הויות מהויותו... התרבות הזמנית, כפי מה שהיא מתבססת עתה בעולם, בנויה היא כולה על הכפירה ועל השנאה, שהן שוללי החיים העצמיים..."

וכמו שכבר ציינו, הדברים נראים הפוכים, מדוע טוען הרב קוק ש"התרבות הזמנית", השלטת היום, מבוססת על השנאה והכפירה? מדוע יש קשר בין הכפירה והשנאה?

בסדרת השיעורים על הנצרות הבאנו את טענתה של האחרונה שהיא היא דת ה"אהבה לכל" והוכחנו כי בשם אהבה זו השמידה הנצרות עמים שלמים מעל פני האדמה. אהבתה של הנצרות היא אהבה מטשטשת גבולות, על ידי איחודם של בני האדם תחת המכנה המשותף הנמוך ביותר ועל ידי מחיקתם של מעשים לא חיוביים שמבצעים האנשים, הרי שניתן לאהוב את הכל. כאשר אין טוב ואין רע הרי שניתן לאהוב גם את האדם השלילי ביותר ולהכניסו תחת "כנפי השכינה", אותה שכינה נטולת הבחנה בין מעשים טובים לרעים. הנצרות גם בזה ליהדות על היותה דת "גזענית", המעדיפה את הטוב והנותנת חשיבות לכך שמעשיו של אחד טובים ממעשיו של אחר.

על פי יסוד זה ניתן אולי להתחיל ולהתקרב לדבריו של הרב קוק. אולי בשלב ראשון דרך הבנת הקשר בין ה"אמונה" וה"אהבה": האמונה שכל דבר בעולם נובע מידיו של בורא אחד, שהוא זה שיצר את הכל וקבע מהלך המוליך את האנושות לקראת סוף טוב יותר, גורמת גם לחיבה יתירה לכל הברואים. אין שום דבר "מקרי" בעולם ואין אף יצירה שיוצאת מהגדר הכללי שלפיו הכל מתקדם לטוב, לכן גם הכל הוא אהוב והכל הוא רצוי. העולם נברא מתוך מגמה מסויימת (וחיובית) ולכן כל החלקים השונים של העולם הם שותפים מלאים בתהליך... אלא מה? ישנם חלקים שנבראו כדי להוביל באופן ישיר אל הטוב וישנם חלקים אחרים שעלינו לשפר כדי להגיע אל הטוב המובטח. האדם נברא כדי לברור את הטוב מן הרע וזהו עיקר תפקידו בעולם הזה , ברירה זו, מעצם מהותה, מגדירה רמות שונות בבריאה וטוענת שיש טוב, טוב יותר ויש אפילו רע שאותו יש לזקק. דווקא האמונה שכל הדברים שבעולם נוצרו על ידי מכוון אחד היא זו שמובילה למסקנה שהיתה מטרה לאותו מכוון ושאותה מטרה היא שהאדם ידע מה הם הדברים החיוביים ומה השליליים בבניית ובקידום העולם ועל ידי עבודה עצמית יוביל את הרעים לכיוון החיובי. הנצרות

(והתרבות העכשווית הנובעת ממנה) טוענת שיש בעולם "רע" ו"טוב", שהם שני מהויות שונות, אומנם לא כבעולם האלילי שטען שישנם ממש שני אלים, "אל הטוב" ו"אל הרע", אולם אחרי חטא אדם הראשון (לטענת הנצרות) האלוקים בחר ל"העניש" את האדם וברא לו את העולם הזה, כפי שהוא נראה היום, להענישו. הרע הוא מהות עצמאית, הוא תהליך בפני עצמו ואינו קשור לתהליך החיובי של העולם. לכן על המאמין הנוצרי להשתחרר מן העולם הזה ולבנות את חייו במסגרת אחרת, לנתק את עצמו מן הרע שבעולם הזה. על יסוד זה מבוססת טענת הנוצרים שהקב"ה נטש את עם ישראל, שהרי לפי אמונתם, מי שבחר ללכת עם הרע יד ביד (כפי שעם ישראל, לטענתם, בחר בתנ"ך) לא יוכל יותר להתחבר עם הטוב. כדי לסכם את ההבדל נאמר כך: בעוד שלפי היהדות הטוב והרע הם תהליך אחד שתפקידו לקדם את העולם על ידי בחירה של האדם וזיקוקו של הרע, הרי שבנצרות יש תהליך חיובי ותהליך שלילי שמתחרים בניהם על נפשו של כל אחד מאיתנו וסופו של אחד מהם לנצח. לכן ממילא יכולה לצמוח בנצרות (ובכל הדתות האחרות) שנאה תהומית לשונה, למי שבוחר ללכת בדרכו של ה"אחר" והשמדת הכופרים היא הדרך להתמודד איתם, כי הם מפריעים למהלך. ביהדות ההגדרה שונה במהותה, הרע הוא חלק מהתהליך, בתנאי שנכבוש אותו ונוביל אותו בדרך אחת עם הטוב. אין שני תהליכים אלא יש זיקוק של תהליך אחד, ישנן מידות הצריכות זיקוק וישנן כאלה שלא, אולם התהליך הוא אחד וסופו לטוב. כפי שכבר ציינו דווקא האמונה כי יש בורא ומכוון אחד שדבר לא יוצא מתחת שליטתו, היא המובילה להבנה כי הוא זה שברא את הרע (או מה שנראה לנו כרע) ושלכן יש לרע זה תפקיד חשוב וניתן להפוך אותו לחיובי. האמונה מובילה על כן לאהבה גדולה לכל מה שנברא ולכל המשתתף בתהליך החיובי. אולם, אולי באופן קצת פרדוכסלי, כדי להגיע לאהבה הגדולה הזאת, עלינו לדרג כל דבר ולבחור מה טוב ומה רע, מה מוביל את העולם כמו שהוא ומה זקוק לשיפור.

על גבי היסוד הנוצרי התפתחה הכפירה . ובעוד שאצל הנצרות (ובעולם האלילי כולו) ישנם שני כיוונים, הטוב והרע, הרי שאצל הכפירה ישנו פירוד מוחלט. אין שום קשר בין דבר לדבר וכל יסוד עומד עצמאי בתהליך של "התנגשויות כימיות" חסרות כיוון מוגדר. כל דבר בעולם שואף להוליך לכיוון משלו ומתנגש בתהליכים אחרים, ה"כאוס" הוא היסוד השולט . כאן כבר אין שום קשר בין הדברים, כל יסוד עומד לעצמו ולכן ממילא הרע יכול להיות רע מוחלט לגמרי... אין שום מדריך ומתכנן ולכן כאשר יש רע (ורע הוא בעיקר תהליך שמתנגש ומפריע לתהליכים אחרים שוב ושוב...) הוא רע גמור. תוך הלך מחשבה כזה יכולה להיוולד שנאה גולה, שנאה לכל אחד שעומד בדרכנו, שנאה לכל תהליך שנראה לנו כסותר דברים הנראים לנו כחשובים. אחת הנקודות המדהימות לגבי אנשים המגדירים עצמם כגלובלים, כאוהבי כל, היא יכולתם לשנאות בכל לב מי שלא חושב כמוהם. אני עצמי נדהם מחדש כל פעם שמתגלים תהומות השנאה של חוגי שמאל בעולם (אין הכוונה לדעות של שמאל וימין בישראל, אלא לשמאל האירופאי, האידיאולוגי לשמו, ללא ההקשר הפוליטי המורכב כאן). אירגונים אלו שונאים שנאה פשוטה ותהומית את כל מי שנוהג אחרת מהם ומסוגלים לשבור ולגדוע כל מהלך ההפוך לדרך חשיבתם. כל מי שלא אוהב את הכל, כמוהם, הוא מושא לשנאה מדהימה. יסוד חשיבתי זה קשור בהכרח לכפירה, שמכירה בכל גרגיר כגרגיר יחיד ובודד וממילא אינה מכירה בתהליך חיובי או במהלך שבו כולם שותפים למשהו אחד ולמטרה אחת.

יתכן שכך צריך להבין את דבריו של הרב קוק על כך שהאמונה קשורה לאהבה, והכפירה לשנאה. ואולי זהו גם הזמן לחזור לענייננו. דווקא ההכרה בתהליך המאוחד שאליו שואפים הגברים והנשים בעולם (כמו שאליו שואפים כל העמים וכל הגזעים בעולם) מצריכה חלוקה בין התפקידים השונים. דווקא ההכרה שלכולם יש תפקיד חיובי ומאוחד היא זו המעמידה כל אחד ואחד מאיתנו בעמדה שלו, בתפקיד שלו ובדרך שהוא צריך לסלול לצבא הגדול שבא אחריו. החלוקה לתפקידים שונים נובעת מהצורך הגדול של כולנו להתאחד סביב מטרה משותפת של טיוב העולם (מלשון "להפוך לטוב"), כולנו פועלים ביחד וכל אחד מאיתנו פועל בתחומו שלו. ובדיוק כמו שבצבא אין דבר מסוכן יותר מטנקיסט שמחליט להיות טייס לפתע, כך גם בעולם, יש סכנה גדולה של ערבוב הכוחות, של פלישת אחד לתחומו של השני. אנחנו אוהבים את הכל ורוצים בטובתם של כולם ולכן ממילא אנחנו צריכים את ההפרדה ואת חלוקת התפקידים. בעולם ישנם חלוקות שונות ל"מחלקות", אם נמשיך את הדימוי לצבא, ולחילות שונים, כשאחת החלוקות הבולטות היא החלוקה בין נשים לגברים. לכל אחד מהמינים יש תפקיד מסויים בריאה ודגש אחר שהוא צריך להביא לידי ביטוי כאן ועכשיו . הרצון שלנו להגדיר את הרע בעולם ולשפר אותו מצריך מאיתנו עבודה גדולה של מלחמה ברע, שיפורו וטיובו ובמלחמה הזו אין אנו יכולים ל"עשות אהבה ולא מלחמה", אנו רוצים להוביל את העולם לטוב ולכן צריכים לנקות את הרע. אולם מלחמה זו גם מובילה לתפקידים שונים, לדרכים שונות של התמודדות ולהגדרות שונות בין עמים, אנשים וגם בין המינים. כאשר כולנו יחד עושים את התפקיד המשותף, ממילא נובעת מכאן גם אמונה בתהליך ובסופו של דבר גם אהבה גדולה לכל, לכל נברא בתפקידו החיובי וגם בין נשים לגברים.

מי שאוהב את הכל הכל, ללא גדרים או גבולות של טוב ורע, שונה ואחר,יוביל בסופו של דבר לשנאה גדולה בין חלקים שונים שאינם ממלאים את תפקידם וממילא ממורמרים מאוד וחסרי יכולת לתקשורת חיובית אמיתית.